זרקור המחנה // טור מאת איתמר בק, מלהקת "איתמר בק ופקידי הקבלה"

בין תקווה ואקטיביזם לאבדון וייאוש אני כותב שירי בלוז כבר יותר מארבע שנים.

בין הניצוץ של מחאת האוהלים בקיץ 11' למוות של משה סילמן.

בין הזיהום במפרץ חיפה למקרה חמור של שפשפת.

בין לספר על סבתא שלי, ולמה העיפו אותה מהקיבוץ לבין לספר על כמה בודד אפשר להרגיש לפעמים - דווקא כשאתה הכי קרוב למישהי שאתה אוהב.

מה הסיפור של הבלוז שלי ולמה דווקא בעברית? ואיך הצטרפו לזה עוד כמה חברים שהפכו את העסק מטרובדור נודד אחד ללהקה שעושה בלוז עברי שהוא בוויב של מסיבה? אני אנסה להסביר.

למה יש לי את הכחולים?

אז אמנם הבלוז התחיל מאוד מאוד רחוק מאיתנו, בשדות הכותנה של המסיסיפי, אבל הוא התגלגל די מהר לערים והתחשמל דרך מגברים והפך להיות נחלתם של מעמד הפועלים, במקומות שבהם העבודה הייתה קשה, אבל אפשר היה להרים את הראש אפילו רק לזמן קצר ולמצוא במוזיקה נחמה.

במסיבות החצר הבלוז צמח. הסיבה העיקרית שהבלוז תויג בתור "המוסיקה של השטן" הייתה כי האנשים חגגו כל-כך טוב שהיה להם קשה עד בלתי אפשרי לקום ביום ראשון וללכת לכנסייה. ההומור והציניות בבלוז הפכו להיות נשק שמשמש נגד הממסד, או נגד העבדות, בתקופה שבה היה קשה לומר את הדברים כפי שהם ולא לצפות שיהרגו אותך…

התקופה שבה התחברתי לבלוז הייתה כזו שבה נחשפתי לכאב ולקושי של אחרים, בצורה הכי מזוככת שאני זוכר שראיתי עד אז - עבדתי כחונך לילדים ונערים בעיר פריפריאלית (לא חשוב שמות) שהוכתה קשה בידי מדיניות הקיפוח ואי-השוויון של הכלכלה הישראלית. אני עצמי למרות שנולדתי עם מוגבלות פיזית מאד מורגשת - אפשר לומר שהייתה לי ילדות של נסיך לעומת אותם ילדים, הייתי ילד ונער פריווילג שלא חסר לו דבר, ואפילו כשהמוגבלות שלי הציבה לי מכשולים- לרוב ידעתי איך להתמודד איתם.

אבל מה אפשר להגיד לילד או נער שהחיים שלו פשוטו כמשמעו "בזבל"?

אפשר להגיד ש"יהיה בסדר", אפשר לתת דוגמאות לא רלוונטיות מהחיים הנוחים שלי, אפשר לספר סיפור על מישהו אחר שקשה לו יותר - אבל כל זה לא באמת יעזור.

השינוי החיובי שניסיתי ליצור בחיים של הילדים האלה הגיע דרך ניסיון עיקש להסתכל למציאות בעיניים, להגיד: "נכון, זה חרא אתה צודק!"- ויחד עם זאת, להציע בחירות חדשות ואחרות, ללמד נתיבים לדימוי עצמי אחר - לחבור לתלמיד שהמורות שלו מתעקשות לייצר לו תמונה על עצמו של "בריון", "מופרע", ו"לעולם לא יצליח במתמטיקה" - וללמד אותו שחמט, ולגלות שהשחמט זה מה שירים לו את הראש.

הבלוז הוא בדיוק כמו אותו הניסיון לחולל שינוי בחיים של תלמיד ש "החיים שלו בזבל" - הוא לא מייעץ לך מה לעשות, הוא לא מטיף לך, הוא לא מנסה ליפות דברים ולהגיד "בסוף יהיה בסדר".

הוא מציע תמונת מציאות מפוקחת ומראה אותה באור אחר- כזה שמשתמש לפעמים בהומור - כזה שאומר בדיוק את אותו "נכון זה חרא, אתה צודק!" ומציע לך ביחד עם זה הקצב והמנגינה, הזדמנות לצחוק ולרקוד, לשכוח לרגע מכמה שחרא, ולא כדי להיות "לחם שעשועים" שמסמם אותך והופך אותך לעבד מרוצה, אלא קורא - ישנה אפשרות אחרת, אפשר לעוף קדימה, אפשר להרים את הראש!

זה בלוז מבחינתי- האפשרות להסתכל קצת יותר מלמעלה על דברים כשאתה שקוע בבוץ.

הבלוז הזה היה הכלי שלי להתמודד המציאות הקשה של הילדים שחנכתי, אבל גם, להתייחס אחרת לקשיים האישיים שלי - שעד אז העדפתי לא לדבר עליהם, או לנסות לשכוח.

אחרי קיץ 11' היה לי ברור כמי שחי ונושם וכותב בעברית שאני יכול וצריך לעזור לאנשים להרים ראש, אז כתבתי את "הבלדה על ג'ון הנרי" שמשווה את העבד המשוחרר שנפל במאבק מול מכונת קיטור שגזלה ממנו את עבודתו, למשה סילמן - ששרף את עצמו אחרי שחוב (לא גדול במיוחד) לביטוח הלאומי גרר עיקול של המשאית שלו שהייתה מטה לחמו - ושלח אותו לרחוב.

"ג'ון הנרי הפסיד בקרב מול מכונה

היום כולנו מפסידים מול המדינה

ג'ון הנרי על כבודו נפל חלל

ממש כמו משה סילמן ז"ל"

עזבתי את העיר הפריפריאלית כשהרגשתי שהבלוז שלי חייב להגיע לעוד מקומות, ושיש משמעות בלהביא את הדבר הזה לעוד אוזניים - יצאתי למסע הופעות של כמעט שנה שבו לא הפסקתי לנגן ובו זמנית גם חיפשתי שותפים. הופעה בבית קפה שכונתי בחיפה הפגישה אותי עם הגיטריסט איל מיטלמן- שהייתי משוכנע שהמפגש איתו יוליד את הלהקה שתצעיד את המוסיקה שלי קדימה.

איל כותב על הזיקה שלו לבלוז: "אני כבר שנים מנהל עם הבלוז יחסים קרובים רחוקים. מצד אחד, אני מרגיש שלגמרי זה שלי. מצד שני, הוא שייך למקום גאוגרפי ותרבותי שונה לחלוטין. לעשות בלוז בעברית מביא חוויה שלמה ואותנטית עבורי"

השתקעתי בחיפה והתחלתי לקחת אחריות על ג'אם קבוע ברחוב מסדה בחיפה, ג'אם אקוסטי במהותו ולא יומרני כלל שהתקיים מדי שבוע על קטע רחוב, ממש ליד דוכן פלאפל שכונתי, האיזור נתחם בבד לייקרה שנמתח בין העמודים התומכים של המבנה, שטיחים נפרסו על המדרכה ונגנים מכל השכונה התאספו במעגל ונגנו יחד. הנגינה הקבועה ברחוב הפגישה אותי עם אסף אחיטוב, נגן הבנג'ו, בקיץ לפני שנתיים אסף הצטרף אלי להופעה בפסטיבל הבלוז (השלישי מחמישה שהיו עד כה, שיזמה ימית הגר) של תל-אביב.

אסף כותב על הנגינה בהרכב: "תמיד היה לי קשה במידה מסוימת עם הרכבים ולהקות ישראליות שעושות חומר מקורי באנגלית, יש בזה קצת טעם נפגם בעיני - כשהתחלנו לעבוד ביחד אז שמתי לב שהחומר של איתמר מצליח לפרוץ את החומה הזו- של להשמע כמו משהו אחר,הוא יותר כמו מוזיקה שיש לה השראה ומקורות - ההגשה בעברית ומהחיים נותנים את המשמעות ליצירה מקורית באמת. הנגינה עם ההרכב מדהימה - לא ניגנתי עדיין עם הרכב שיש בו כזו נחמדות אחד לשני ודיבור שלא נגוע באגו. כל אחד מצליח לתת את הצליל שלו ולהיות ייחודי בהרכב בו הוא לא בהכרח מתבלט מעל כולם".

את גיל הילמן - גיטריסט מחונן, אך גם בסיסט לעת מצוא- במקרה הזה. היכרתי גם כן מנגינה משותפת באותם ג'אמים שכונתיים. שמאוחר יותר, עם היסגרו של דוכן הפלאפל- עברו לבית קפה מקומי והפכו מוגברים והפכו מאקלקטיים ולא מוגדרים- לממוקדים בבלוז.

בקיץ האחרון, לאחר חזרות אינטנסיביות ניצלנו יחד הזדמנות מיוחדת והקלטנו אלבום באולפני מגמת סאונד של מכללת כנרת בעמק הירדן, בניצוחם של שני סטודנטים לסאונד מאוד מוכשרים- מיכאל גרניק ואביחי בניסטי- הקלטנו 8 שירים מתוך הרפרטואר.

העניינים הסתבכו מעט כשניקיטה פודוברייב- המתופף שניגן איתנו באותו זמן- התברר כלא מספיק פנוי לפרויקט הזה ואלינו הצטרף גם המתופף אלון תבורי- שהגיע כמתופף סשן לצורך הקלטות, ונשאר בשביל הגוד-ווייבס.

אלון כותב: "זה תמיד כיף לאתגר את עצמך וליצור חומר מקורי, ספציפית לגבי הבלוז אני מרגיש שצריך לנסות לנגן כמו מישהו שלא יודע לנגן, כדי שזה יישמע טוב"

אז עכשיו אנחנו בתקופה של לא מעט הופעות, מנסים לנגן כמו מי שלא יודעים לנגן, שומרים את האגו מחוץ למשחק ומנסים להביא את החוויה השלמה והאותנטית של הבלוז לקהל שלנו- לפחות כל עוד המציאות חרא, יש לנו הצדקה להמשיך ולעשות את זה.

ניפגש בשבלולים! יום שבת בבמת הספירלה בשעה 12:00.