זרקור המחנה היא סדרת כתבות המסקרת את הלהקות המופיעות במחנה השבלולים 2018
מכירים את התופעה הזו שהחוסר במשהו אחד שאין לנו, גורם לדברים אחרים אצלנו להתחדד? למשל בחושך, חוש השמיעה שלנו משתפר כפיצוי על זה שאנחנו לא מצליחים לראות כלום? בדיוק ככה אני מרגיש עם דימונה. אני רון שטרית, בן 21, גדלתי למרגלות הכור (על פי פרסומים זרים) ואני מוזיקאי שמופיע תחת השם All Too Human - "אנושי מידי", ביטוי הלקוח מכותרת של ספרו של פרידריך ניטשה, פילוסוף שהשפיע עליי, ספרו "כה אמר זרתוסטרה" היווה השראה למספר שירים שלי. אני מנגן פולק, שהוא בעיניי הז'אנר הכי כנה ואינטימי שיש. הוא משאיר את המבצע הכי פגיע שאפשר ולי, לפחות, זה יכול לעשות צמרמורות מרוב התרגשות. למוזיקה אני מוסיף מילים שמספרות סיפורים, תחושות או חוויות מחיי הקצרים עד כה, עם התובנות האישיות שלי על המשמעות הטמונה בלהיות אנושי. זה רק אני והשירים עם גיטרה אקוסטית, ולפעמים לופר או מפוחית מצטרפים לכל העסק.
את מרבית השירים שלי אני כותב באנגלית, ולא מעט אני שומע את השאלה המוכרת: "למה אתה לא כותב בעברית?!?!", או בגרסה המנומסת יותר שלה: "ומה, תגיד, יש לך רק שירים באנגלית?" . זה באמת יכול להישמע קצת תמוה שישראלי-צעיר-מרוקאי-מדימונה מנגן בהשראת פולק אמריקאי מהסיקסטיז באנגלית. וככל שחשבתי על זה יותר עלתה בי ההשערה ללמה זה קרה.
כשהתחלתי לכתוב שירים בעצמי ניסיתי לכתוב כמו ג'ים מוריסון בוב דילן ורוג'ר ווטרס, זה הרגיש לי טבעי שהיצירה תהיה בשפה בה רוב המוזיקה שאני שומע נכתבת. מאז נחשפתי לעוד ועוד לאמנים ישראלים מדהימים ומוכשרים, ואני כבר כלל לא מתיימר לכתוב כמו אף אחד אחר מלבדי, ובכל זאת - ההרגל הזה נשאר אצלי, אז למה? – דימונה. המקום שבמחשבה ראשונה, הכי לא מתאים לטייפ קאסט של יוצר פולק באנגלית, ואלוהים, כמה פעמים שמעתי קולות פליאה וספקנות אחרי שציינתי מאיפה אני.
אבל זהות היא עניין מורכב. בטח ב2018, כשכולנו מושפעים מכל כך הרבה תרבויות ועולמות שונים ולא מצומצמים רק לעיר המגורים שלנו ולאנשים שסביבנו. בהסתכלות לאחור, אני יכול לומר שההתבגרות שלי בדימונה והצורה שבה חוויתי את העיר הזו, היא מה שגרמה לי לכתוב פולק באנגלית. ביום בהיר אחד כשהייתי בן 12 אבא שלי נפטר מהתקף לב. זו הייתה תחילתה של תקופה ארוכה ולא פשוטה, התחלתי להתבודד ונאלצתי להתבגר בגיל מוקדם מהצפוי. מוזיקה הייתה אחת מהנחמות ומההנאות הגדולות שלי. הייתי בן 15 כשהתחלתי לכתוב ולעבד את כל מה שקורה איתי. ככל שכתבתי יותר שירים על זה, התקרבתי יותר לשחרור. הכתיבה עזרה לי לשים את האצבע על רגשות מסוימים, להסתכל עמוק יותר אל תוך עצמי, והיוותה מעין תרפיה ודרך התמודדות עם האובדן הזה. מתוך הבדידות מול העולם שבחוץ, התחלתי לצבור עולם פנימי עשיר שהצליח למלא אותי – ממש כמו עיוור שחוש השמיעה שלו מתחדד. ביליתי לילות לבנים מול המסך, כשעליו מוצגים ליריקות של דה דורז, לאונרד כהן, בוב דילן, וניק דרייק, נשאר ער ומרותק, מפתח אובססיה כלשהי לדמות כלשהי ולומד את הביוגרפיה שלה מא' ועד ת'. ג'ים מוריסון למשל, שהאגדה מספרת עליו שביקש מהוריו לרגל סיום התיכון את האוסף של כל הספרים של פרידריך ניטשה כמתנה, בזמן ששאר האנשים הנורמלים ביקשו איזה רכב או משהו, היה השראה שגרמה לי לשבת לקרוא ולהתעניין בהגות הפילוסופית של ניטשה. כנער ידעתי שזה יהיה עניין של זמן עד שאני אעבור מהעיר – ורצוי כמה שיותר מהר. לא הרגשתי שייך, ורציתי לברוח מכל מה שקשור בעיר הזאת, אז נשענתי על כל מה שרחוק ממנה. שירים מתקופות אחרות ורחוקות נראו לי קסומים, סיפורי הדרכים והנדודים, שהם חלק בלתי נפרד מהפולק, ריגשו וסיקרנו אותי נורא. את יחסי האהבה-שנאה אצל ילדים פריפריאליים שנושאים עיניים למקום אחר, תיארו יפה מאד לו ריד וג'ון קייל בשיר שנקרא Smalltown, כחלק מאלבום שלם לזכרו של אנדי וורהול.
זה מה שאני כל כך אוהב בשיר מדויק. שני אמריקאים כתבו שיר לפני כמעט שלושים שנה, על מקום אחר ועל מישהו ספציפי מאד, ועדיין הוא מהדהד ונוגע בי כאילו נכתב אתמול.
בהופעות שלי אני מביא את מי שאני, אנושי, עם המטען של העבר והתקווה שבעתיד. לאונרד כהן במילותיו ב"השיר היחיד" שתרגם קובי מידן, דייק את תהליך היצירה כפי שאני רואה אותו גם. "...ניסיתי לישון אבל כשלא הצלחתי לישון למדתי לכתוב למדתי לכתוב משהו שיכול להיקרא בלילה כזה בידי מישהו כמוני" אני מזמין אתכם ביום שישי, ב9:45, לפתוח ביחד איתי את הבוקר בבמת הקונכייה. מתרגש!