ב16 לדצמבר האחרון, יצאתי מביתי להפגנה נגד השחיתות השלטונית השלישית שהתקיימה בשדרות רוטשילד בתל אביב. הלכתי לבד להפגנה, לכן היה לי קל להשתחל בין קהל המפגינים ולהתמקם קרוב לפסל של דיזינגוף רכוב על סוס. על יד הפסל הקימו מארגני המחאה את הבמה, כשפניה לכיוון בית העצמאות. הרמקולים היו מופנים ישר אליי, והיה לי מבט טוב מהצד על המתרחש בבמת הנאומים.
גילוי נאות, איני אדם פוליטי במיוחד, לפחות לא אחד שמביע את דעותיו בנחרצות ועזות על המדינה והממשלה בכל פעם שתינתן (או לא תינתן) ההזדמנות לעשות זאת. לא התייצבתי בהפגנות שהתקיימו בפתח תקווה (סמוך לביתו של אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה) ומעולם לא הייתי פעיל באף גוף פוליטי או תנועה חברתית מסוימת. גם בהפגנות שנכחתי בהן לא הייתי "באמת פעיל" - סירבתי בנימוס לקחת סטיקרים ולהניף שלטים, לא הכיתי בתופים ויצאתי במחולות ולא הייתם מוצאים אותי זועק ססמאות חוזרות ונשנות כמו "הון, שלטון, עולם תחתון!", או הלהיט הגדול מ"משחקי הכס" - "בושה! בושה! בושה! בושה!".
אם כן, מדוע אני יוצא להפגין אם אני לא מביע בפרהסיה שום זעם ואכזבה מהשלטון הנוכחי? ובכן, הסיבה בגללה אני הולך להפגנות היא כדי להיות חלק מההתרחשות הגדולה, להתרשם מקהל המפגינים שסביבי, לשמוע את הנואמים ולקוות שמשהו מכל המתרחש יעורר בי תחושות של שייכות לעם, תקווה למחר ומרד ממשי ופעיל בממשל.
עד אז, ברוב ההפגנות שנכחתי בהן, לא התעוררו בי התחושות הללו. בעיקר חשתי זלזול בארגון המחאה ובבחירת הנואמים והייתי בחיפוש מתמיד אחר פנים צעירות שידברו אליי בגובה העיניים-ולא קריוקי ססמאות שכבר אבד עליו הכלח. באותה הפגנה ב 16 לדצמבר בהחלט נתקלתי בדבר אחר.
אחרי שאלדד יניב סיים להלהיב את הקהל בקריאות "הוא מפחד! הוא מפחד!" ולספר שממש עוד שבועיים יוגש כתב האישום נגד נתניהו (שנדחה בסופו של דבר), הוזמן לחתום את מופע המחאה בחור מתולתל בשם דניאל עמית, שהוצג בתור "אוטיסט גאה" והזמר הרשמי של המחאה. רגע לפני שכל המפגינים התחילו בצעדה לכיוון כיכר הבימה, דניאל עלה עם גיטרה אקוסטית, כיוון אותה במהירות, שלף קאפו, מיקם אותו על השריג השני וביצע את השיר "שחיתות מתוצרת הארץ", פארודיה על "תוצרת הארץ" של אריק אינשטיין.
דניאל היה כריזמטי, קולו היה חד ומושחז והוא ליווה את עצמו בגיטרה בנגינה בלוזית-פולקית מדויקת - פתיחה יפה לתוך השיר כזמר מספר-סיפורים, לאחר מכן הטיח בקהל את כל הריקבון והרוע הנאלח שקיים בשחיתות הארץ-ישראלית, שנדמה שכבר הפכה ללגיטימית, אך לא עוד. הביצוע של דניאל היה סוחף מרומם ומוחא, חסר פשרות והנחות. הקהל שעמד קרוב לבמה הניף את ידיו בתשואות הזדהות, ואני, עדיין בצד הבמה, הייתי שבוי ונאלם. הביצוע של דניאל הזכיר לי את העוצמה שקיימת בשירי מחאה, במיוחד מהסוג שמבוצע על ידי זמר עם גיטרה אקוסטית (פיט סיגר, פיל אוקס או בוב דילן בתחילת דרכו) וכמה מרגשת היא התחושה שכל מה שרצית לצעוק מועבר אליך דרך שיר, במיוחד כשהוא מבוצע בצורה מקצועית ואותנטית, והזמר המבצע הוא משלנו-מתוצרת הארץ.
כשדניאל סיים לבצע את השיר הקהל מחא כפיים, שרק והשתולל. אני המשכתי למחוא כפיים גם אחרי שדניאל ירד מהבמה, והמשכתי גם כאשר רוב המפגינים כבר החלו לצעוד צפונה במעלה שדרות רוטשילד. כשהבנתי שהגיע הזמן לזוז, הצטרפתי לצעדה כשייך וכמפגין, עם תקווה חזקה בלב.
היי דניאל, כיף שהסכמת שאראיין אותך, אתחיל בלשאול-איך הגעת להיות זמר המחאה הרשמי של המחאה נגד השחיתות?
הצטרפתי למחאה כמה חודשים אחרי שהיא התחילה, הרגשתי שזה נכון להצטרף למחאה כי אני מרגיש שהממשלה דורכת עלינו ומזלזלת בנו, האזרחים, ובנוסף היא מסיתה אותנו אחד נגד השני ומפלגת את העם. אחרי שעצרו את מני נפתלי ונשברה לו היד חשבתי שחשוב להגיע להפגנות בפתח תקווה ולהזדהות עם המטרה. הגעתי כמפגין הרבה לפני שהתחלתי לשיר שם. חנה קים, שמנחה ומנהלת את ההפגנה היא אמא לשני בנים אוטיסטים, ומכירה אותי כמוזיקאי. היא ביקשה ממני לשיר בהפגנה. והסכמתי. אף פעם לא תכננתי להיות זמר המחאה של ההפגנה.
איך אתה מרגיש במעמד הזה?
אני מאוד שמח שקיבלתי את ההזדמנות לבטא את האג'נדה שלי מול קהל. אני מאמין שצריך להיות נאמן לעצמך ולהגיד מה שאתה חושב באמת, והמחאה מאפשרת את זה, גם אם אשלם על זה מחיר.
המחאה נוגעת אלייך באופן אישי?
אני אוטיסט, משמע שאני גם נכה. כשבממשלה המושחתים גונבים את הכסף של הנכים מהביטוח הלאומי, ולוקחים מהם את הכספים שמיועדים לביטוח שלהם ומשתמשים בו כנראה גם כדי להעלות לעצמם את המשכורת, כשהם מעבירים את הכספים למקומות לא ייעודיים למטרה שלהם – והיא שאנשים יחיו מהקצבאות בכבוד. אז אני לא מתפלא שהנכים חיים בחרפת רעב. ובגלל שגם אני נכה, אני מזדהה עמם, ואני צועק ושר גם בשם ציבור הנכים.
גם בתוך המחנה של המוחים יש סכסוכים פנימיים, האם יש לך עמדה על האופן בו המחאה מתנהלת?
אי אפשר להגיד שאני מרוצה מהסכסוך בין מני נפתלי לאלדד יניב סך הכל אני לא באמת חושב שזה צריך לעניין מישהו אם הם רבו. מה שחשוב שהמטרה מקדשת את האמצעים, כדי שהמושחתים לא ימשיכו לנהל אותנו, ולא צריך להתייחס למריבות ופלגנויות. יש מטרה, ורק היא חשובה.
אז לאיזו תוצאה היית רוצה שהמחאה תוביל?
כמו כל אזרח במדינה, הייתי רוצה שהמחאה תביא לשינוי, ושביבי נתניהו ייחקר באופן הגון ושיהיה יועץ משפטי לטובת האזרחים במקום יועץ שדואג להיות כיסוי תחת של החברים שלו. המטרה היא להפחית את השחיתות. אני אדם שרודף צדק, אבל אי אפשר לחיות במדינה הזאת ולא להתעסק בפוליטיקה, כי זה בדם שלנו. לא הייתי מגדיר את עצמי כמומחה גדול בנושא הזה. יש לי שני חברים טובים שיותר מעורבים פוליטית ממני. עם אחד מהם אני אפילו עובד על ספר סאטירי פוליטי, אז יוצא לי גם ללמוד ממנו הרבה על פוליטיקה.
אולי לחלקכם דניאל מוכר מהעונה הראשונה של אקס פקטור, כשביצע באודישן שלו את "הנסיך הקטן" של "קצת אחרת", ביצוע שהביא את רמי פורטיס לכדי דמעות. נראה אז שדניאל, שהיה אז בן 16.5, הגיע לאודישן עם בטחון עצמי ורוח טובה, ועל אף שהציג ציניות משעשעת ושירתו הייתה בוסרית אך צלולה, הוא מצא חן בעיני השופטים והקהל עם הכריזמה והאותנטיות שלו, כשהופיע שם לבוש בחולצה שכתוב עליה "אני אוטיסט גאה".
זו אמרה מאוד חזקה, מה זה אומר מבחינתך להיות "אוטיסט גאה"?
להיות אוטיסט גאה מבחינתי זה קודם כל להכיר בעצמך שאתה שווה. אם לא תכיר בעצמך שאתה שווה, אף אחד לא יכיר בך ככזה. מניסיון. זה אומר שצריך להבין שאוטיזם זה לא דבר שצריך להתבייש בו. הרבה אוטיסטים לא מספרים ואפילו משקרים בקשר לזה כדי לנסות להשתלב, וחלק מהם אפילו דוחים את האוטיזם ומדברים עליו כאילו הוא מחלה או מגפה נוראית. למצעד הגאווה האחרון הלכתי לבד, כי כל האוטיסטים שכן הלכו למצעד גאווה בסופו של דבר הרגישו כנראה קצת פחות גאים שהם מסתובבים ליד בחור שלובש "אני אוטיסט גאה" על החולצה.
האם אתה מרגיש שאתה מייצג, באיזשהו אופן, את קולם של האוטיסטים?
לא יודע... מעולם לא הרגשתי שאני מייצג אוטיסטים. תמיד ייצגתי את עצמי, אבל הקהילה האוטיסטית מתייחסת אליי כנציג שלהם. אחרי ההופעה שלי באקס פקטור הרבה מאוד אוטיסטים יצאו מהארון והחלו להיות גאים בעצמם. באחת ההפגנות האחרונות בתל אביב ניגש אליי בחור נחמד וסיפר שבגלל האודישן שלי ב"אקס פקטור" הוא יצא מהארון האוטיסטי וסיפר על זה בפייסבוק. רציתי להצליח בעולם המוזיקה וחשבתי שזאת תהיה המקפצה, ובוא נגיד שלא הייתי ממליץ על זה לכל אחד.
האם אתה רואה את עצמך כזמר מחאה?
לא ממש יודע, אני זוכר את עצמי מנגן בפסנתר ושר כבר מגיל קטן. יש לי שמיעה אבסולוטית, וניגנתי משמיעה בלבד, מה שעזר לי בתחום המוזיקלי. השירים המקוריים שלי הם לא "שירי מחאה" אך מתוכם שני שירים שלי הפכו לכאלה במחאה הנוכחית. כתבתי אותם עליי באופן אישי, אך הם תורגמו בקהל כשירי מחאה. זה משהו שהתפתח באופן טבעי ויותר מאוחר גם הוספתי קאברים לשירי מחאה ישראלים כמו "שחיתות מתוצרת הארץ" ,"פרצופה של המדינה" ו"מתי תתפטר".
אני שמח על זה שיש לי את ההזדמנות לעמוד על הבמה מול עשרות אלפי אנשים ולשיר.
זה מרגש אותי.
ראיתי שהופעת עם כל מיני מוזיקאים מוכרים, איך היה להופיע איתם?
הופעתי עם שלום חנוך, ריטה, הראל מויאל, עילי בוטנר, פאר טסי, אביב גפן, אבי סינגולדה והרשימה באמת די ארוכה... אני תמיד אוהב להופיע, והיה לי כבוד גדול איתם.
האם ישנם זמרי מחאה שאתה אוהב ולוקח מהם השראה?
כן, אני שומע הרבה להקות מטאל, ואני מושפע מאוד מהסולנים ליזי הייל, איוואן מודי וג'וני הת'רינגטון...
לאיזו מוזיקה אתה אוהב להאזין?
אני אוהב להאזין לכל סוגי המוזיקה אבל אני מחובר במיוחד לז'אנר המטאל והרוק. להקה אחת שינתה לי את הגישה לחיים, Art of Dying. אפילו קיעקעתי את שם הלהקה על הכתף. השם של הלהקה הוא בעצם מתוך משפט יותר ארוך שאומר: My Art of Dying is my life to live. משמעות המשפט היא בעצם שכל אחד מאיתנו יכול למות, החיים לא נמשכים לנצח, ומי יודע מה יקרה מחר. ברגע שאתה מעריך את המוות, אתה יכול גם להעריך את החיים. וזה מאוד עזר לי לפתח גישה חיובית ואופטימית אך גם לוחמנית כשצריך.
איזה שירים אתה אוהב במיוחד לבצע?
יש לי הרבה שירים, ,חלק מהם גם על האוטיזם, חלק מהם על עצמי. שיר שאני אוהב במיוחד לבצע הוא "קירות" שזה שיר מקורי שלי. הוא שיר שמדבר על תקופה לא קלה בחיים שלי, ועל הרצון שהיה לי לצאת מהמקום שהייתי תקוע בו ולפרוץ הלאה.
ולסיום, ראיתי שיש לך עמוד פייסבוק בו אתה מפרסם קומיקסים פוליטיים. איך היית מגדיר את ההבדל בין העשייה המוזיקלית שלך לבין היצירה שלך כקומיקסאי?
כן, אני באמת קומיקסאי, יצא לאור ספר קומיקס שלי לפני כשנתיים בשם "אוטיסטה", רק שאתה מדבר לא על קומיקס, אלא על הקריקטורות הפוליטיות שאני מפרסם מפעם לפעם בפייסבוק ובאינטרנט, גם במוזיקה וגם בציור אני משתמש במקומות שכואבים לי שהם מתוך החוויה האישית שלי. רק שבמוזיקה אני חושף את הצד הרגשי יותר ובקומיקס אני חושף את החוויה האישית באופן יותר ספציפי.
דניאל ממשיך להופיע בהפגנות בפתח תקווה, שעדיין מתקיימות בכל מוצאי שבת מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה.