"הכוח בחוקים" ככה סיכמה פרנסס מקדורמנד את נאום הזכייה שלה באוסקר בתור השחקנית הטובה ביותר בפני הכתבים מאחורי הקלעים, במסיבת אפטר פארטי הוליוודית נוצצת. פרנסס נגעה בי ברמות בסרט בו כיכבה (Three Billboards Outside Ebbing, Missouri), הנחישות, הכעס וחוש הצדק של הדמות היו כל כך מלהיטים כך שההנחה המתבקשת היא שיש להם חיבור חזק מאוד למי שהיא במציאות; שהמונולוגים החוצבים לא נאמרים רק מפי הדמות, אלא גם מפי השחקנית עצמה, שמשלהבת ומצטדקת ומגבה את הדמות, עם הדמות.
אני חייבת להגיד שנאומי אוסקר-אמי-גראמי שכאלה הם בדרך כלל אוטופיים ומעוררי השראה, אבל מאוד בעייתים. אני רואה את עצמי נופלת כל פעם לאותה תרמית; משתלהבת ממילים יפות וממסרים חשובים, מתמלאת תקווה, ואז נזכרת שאני בעצם חלק מבועה מאוד בעייתית, שיוצרת עם מילים כוללניות אשליה לגבי מה היא "המציאות". כל העשירונים העליונים שנואמים בשמו של הליברליזם ושל הערכים הדמוקרטיים ומייצרים לצופה הדמוקרט הממוצע אשליה שטוחה של הלך רוח ליברלי שמושל בעולם. עד לאותו הרגע בו המציאות דופקת בדלת ומפוצצת עוגת קצפת עם דובדבנים על הפנים הנאיביים של הדמוקרטיים, ממש כמו בסרטון הויראלי והמטריד בו מגוון אנשי תקשורת אמריקאים בטוק שואוז מנפנפים בבוז את ההיתכנות הריאלית של הניצחון של טראמפ.
הנאומים מצטרפים לתרבות של תקשורת שאמנם אני מתחברת למנטרות שלה, אבל בו זמנית מדירה ממנה קהל נרחב, ובכך לא משקפת את המציאות כפי שהיא מתיימרת. וזו, בעיה.
פרנסס הייתה שונה מהנואמים הגרנדיוזיים. היא פנתה לחדר הכולל בתוכו את האנשים עם כוח ההשפעה הגדול התרבותי הגדול ביותר בעולם, מפיקים ובעלי ממון, במאים, שחקנים ואנשי תעשייה; בנאומה ביקשה מכל הנשים המועמדות לפרסים לעמוד, והן עמדו ומספרם היה מצומצם, ופרנסס הכריזה שיש לה רק דבר אחד להגיד לקהל ואז הטיחה בו מושג לא מוכר לאוזן הממוצעת ובטח שלא סקסי, 'inclusion rider'.
זהו מושג משפטי המתייחס לסעיף בחוזה ששחקנים גדולים יכולים לדרוש כחלק מתנאי ההעסקה שלהם, הסעיף מקבע חוקית את הקיום של גיוון אנושי - מגדרי ואתני. ובשתי מילים אלו פרנסס עשתה דבר גדול. היא לימדה את הציבור ביטוי שלא הכיר בו או בקיומו, ועכשיו ידע להשתמש בו בעת הצורך. הביטוי הרנדומלי שעכשיו מקבל חיפושים מואצים בגוגל מייצר את האפשרות שלו להיות בקשה לגיטימית במיינסטרים, ומפוצץ את התאוריה המיזוגנית שנשים-גיבורות במסכים הן טרנד חולף, שוונדר וומן היא אפליה מתקנת שתשעמם עוד מעט.
הנכחת הביטוי הוא עוד צעד בהתקדמות שלנו כחברה להשמעת קולות מגוונים יותר. מכל הקשתות ומכל הסוגים-טרנסג'נדרים, בעלי מוגבלויות, שחורים, אסייאתים, נשים, כי לא באמת חסרים מיעוטים.
פרנסס בנאומה משמשת השראה לפעולה, היא מדגימה איך בפעמים הספורות שניתנות לנו בהן הבמה והיכולת לבחור, עלינו לזכור שיש לנו כוח פרקטי לקדם נושאים שבוערים לנו, ושתמיד ישנם צעדים ברי קיימא לממש.
אני מרותקת מהכוח שבחוקים. הסלידה מחוקים היא בגדר טבע האדם, הניסיון למסד ולדכא יצרים טבעיים הוא עניין של מיומנות והרגל. טירונות למשל היא מגרש משחקים (מזעזע ו) מעניין. הייתי מרותקת בטירונות כשראיתי כל כך הרבה בנות מחויבות כחוק להקשיב למדריכה אחת, כי הרי בחוק הישראלי ישנה חובה להתגייס לצבא, ובצבא ישנה חובה לציית לחוקים, והחוק, במקרה הזה, היה להקשיב לבחורה בת 19. הייתי מרותקת מהפוטנציאל הגלום בכפייה הזאת. איך הייתי מביאה שלום עולמי באמצעות כפייה של תוכן חיובי על כיתת טירונות של שתים-עשרה בנות.
צריך לזכור שישנו זיכוך בראייה התאורטית של הדברים, לפני שנגעה בהם הפוליטיקה, הרי החוקים באמת ובתמים באו לשרת אותנו, ולקדם צדק. ואסור לנו לסור מהדרך הזאת.
לקראת מחנה השבלולים הבא ובכלל באירועים האחרונים אני מרגישה שיש מאבק תמידי בין החוק והסדר לבין האנרכיה שאנחנו מעוניינים לייצר, בחינה של הגבולות להם אנחנו מוכנים לציית להם וגם נשיאה של תוצאות. פרנסס מקדורמנד השתמשה בחוק ובבמה שניתנה לה כדי להציע פרקטיקה, מבוססת-חוק, במאבק לשוויון הזדמנויות. באמצעות שימוש בכלי משפטי היא ביטלה את כל האנשים הנוטים לתת למאבק אווירה של "על טעם וריח", והכריזה שערכים של שוויון הם לא בגדר המלצה; בכך גרמה לאליטות מכל הסוגים להסתכל רגע פנימה ולבחון את עצמם ודרכם מחדש. בדיוק כמו שיצירה טובה על במה צריכה להיות.
הרצאת הטד שהטביעה את המושג "inclusion rider" - שעשתה לי למרות הנתונים הקשים, להאמין בעתיד -