מפלגות הן הקבוצות הפוליטיות אליהן משתייכים האנשים השואפים להשפיע על המרחב הציבורי. יש להן ערכים ואג'נדות, הן מייצגות (אולי) חלקים מהאוכלוסייה, הן נמצאות בכנסת או אפילו בממשלה ולפעמים משחק לנו המזל וכולם מסכימים שאין להן מקום במרחב. לכל מפלגה שאיפה להתרחב ולגדול, הן מבחינת כמות החברים והתקציבים והן מבינת ההכרה והכוח הציבורי. בתוך המפלגות קיימת היררכיה ברורה שמתוחזקת באופן דמוקרטי ואחת לכמה זמן נבחר ראש מפלגה חדש בבחירות פנימיות. לחלקן יש היסטוריה וקהל מאמינים אדוק, על חלקן תוכלו למלמל סטיגמות או כותרות דֵּמוֹנִיות שנטמעו בכם תוך הליכה בשוק או בנסיעה באוטובוס וחלקן כל כך אזוטריות שאפילו לא שמעתם עליהן. כחלק מהשיטה הדמוקרטית שבה אנו חיים למדנו כולנו שכדי להשפיע ולשנות, לייצג ולהוביל "באמת" עלינו להשתייך למפלגה. להצביע, להתפקד, אולי אפילו לרוץ בשורות אחת רחוק ככל שניתן. זוהי השיטה. אך מהו השינוי?
מסיבות הן המקום בו אנו רוקדים. התאורה חשוכה, הלב פועם מהר והמוזיקה החזקה מורגשת בעצמות. כשהמסיבה מוצלחת האיברים זזים בטבעיות, חיוכים מרוחים על פרצופים בכל פינה והאנרגיה שזורמת בחלל מצליבה מבטים עמוקים בתוך העיניים בהם ניתן לטבוע לשנייה אחת בלבד. אין מעמדות או היררכיה, זמן וזיעה ניגרים לכולם מהעורף ולאף אחד לא אכפת. מסיבות הן המקום בו אנו נפגשים כדי לחגוג. אירועים חשובים, ימים מחזוריים, תגליות מרעישות או סתם את החיים עצמם. משחר ההיסטוריה בני אדם עורכים מסיבות וטקסים בשלל צורות וגוונים, פשוט בשביל לפגוש אנשים אחרים ולתקשר, להתקרב, להתרחק, להתיר את כבלי היום-יום המוכר ולהשתחרר, להרגיש נעים וטוב.
באנגלית שתי התופעות המוזכרות קיבלו, במקרה או שלא, שם משותף - PARTIES.
אך האם יש קשר בין שתי התופעות המוכרות, העתיקות והמובנות לנו מאליהן?
אבא שלי אמר לי לפני כמה ימים שהדרך היחידה לשנות ולהשפיע על המציאות היא להיות פוליטיקאי. אולי הוא צודק. להיות נוכח בקבלת ההחלטות הגורליות שעל סדר היום, ליזום כאלה בעצמך, להתנגד למחדלים היסטוריים בהתהוות, לייצג מיליוני אזרחים במדינה אכן נשמע כמו דבר משמעותי, מחייב ולא קל בכלל.
אבל מתי השינוי הוא נכון? ואיך ועל מי נוכל לסמוך? כשהגבולות בין הטוב ורע מטשטשים, האם קיימת אמת מוחלטת שיכולה לעשות טוב לכולם? או לפחות לאיזשהו רוב גדול?
החינוך הפוליטי בארץ קיים מאז ומתמיד וצובר תאוצה בכל יום. תנועות גדלות ומתחזקות. ימנים, שמאלנים, קפיטליסטים, סוציאליסטים, אשכנזים, מזרחים, דתיים, חילונים, ערבים, יהודים, גברים, נשים ילדים וטף. זה קורה בכל מקום, בבית, בבית הספר היסודי ובתיכון, בתנועות הנוער, בצבא, מרוח כמו נזלת צהובה על טישו בכל הרשתות החברתיות. מרכיבי הזהות והשייכות שקיבלנו בירושה או שרכשנו במהלך השנים הם אלו שמציבים אותנו בקונפליקט תמידי. שסעים מעמיקים, תהומות נפערים, אנשים מתרחקים ושנאה מצטברת. כל אחד בטוח שהוא מחזיק באמת, או יותר נכון שהקבוצה שלו מחזיקה באמת, ואין לו או לה שום בעיה להדגים ולהראות ולהוכיח מעל לכל ספק – זוהי האמת, JOIN TO MY PARTY.
בכל העולם ובמדינת ישראל בפרט, האנשים שקועים בפוליטיקה מהצוואר ומטה, נושאים את עיניהם אל המנהיגים ואנשי הציבור שמחליטים החלטות הרות גורל בשביל כולנו ובהינד עפעף. שם הכל קורה, על איזה הר במרכז המדינה, במבט מלמעלה, משם וודאי הכל נראה ברור. זה עושה חשק לברוח, להתרחק, לחדול. אם נדע את כל העוולות, ההחלטות הפטאליות, הניצול, ההתעלמות והשחיתות שמתחוללות בכל פינה כנראה שנצטרך למחות ולהפגין בכל אחד מימות השבוע. ובלילה לפני השינה נמשיך לחכות בסבלנות לבחירות הבאות ונקווה שהמפלגה שלנו תתחזק בעוד כמה מנדטים או שאולי הרע במיעוטו יעלה לשלטון. החוקים, כהרגלם, ימשיכו להיחקק. ייערמו, יבוטלו ויתדיינו, אל תוך מאגר בלתי נגמר של הגבלות ותקנות.
במסיבות הטובות ביותר שהייתי בהן לא חוקקו שום חוקים מרחיקי לכת. להפך, כנראה ששכחתי מקיומם של החוקים שבחוץ והתנהלתי בחוקיות לא סבירה וללא קשר ישיר לעולם שבחוץ, שבכל זאת חלה על כל העצמים בחלל המסיבה. פגשתי אנשים מרתקים ומוזרים איתם לא החלפתי מילים, רק תנועות. חייכתי וצחקתי ושאפתי לבטא את עצמי באופן המדויק ביותר על ידי הריקוד. לפעמים זה היה קשה. הרגשתי איש בתוך האנושות, שזו תחושה מפתיעה כשהיא תופסת אותך כשטוב. זה גרם לי להבין דבר גדול מאוד.
WE ARE THE PARTY
יהיה ניתן להתווכח עם שורות אלה אבל אני סבור ששינוי אמיתי לא ניתן למדוד. הוא מתחיל בתוך כל אחד מאיתנו, בתחושה, במחשבה, בתודעה וברצון, וממשיך ביכולת שלנו להתקרב, להכיר ולדבר וכמובן לא לוותר. המפגש הוא השינוי, ההקשבה היא התהליך, ההשראה היא סימביוזה אותה אנו מזינים וממנה אנו ניזונים. הריקוד הוא התזוזה, הוא ההתקדמות שלנו כחברה וכתרבות ואותו אנחנו חייבים לאמץ בכל יום. המסיבה היא כל דבר שנרצה. יש לה אינסוף צורות והיא פותרת אינסוף בעיות. היא גמישה, היא רגישה, היא קולטת ופולטת תוך שמירה על איזון, היא בשביל כולם. המסיבה האמיתית, היא לא שייכת לאף אחד, היא ההפך המוחלט מהדיכוי, היא חוגגת את הטוב והיופי והכיף. היא חוגגת גם את הרע ומאמצת אותו, כי הוא חלק ממנה והוא קורה בתוכה והוא צריך להיפסק.
המסיבה היא דרך הסתכלות על העולם וסגנון מסוים של חיים. יש אנשים שהם לא חלק ממנה פשוט כי הם לא שמים לב. לא מדובר על בטלנות או נאיביות. מדובר על להיות חלק פעיל בדבר גדול מאוד, על לצאת מהמרחב הבטוח והמוכר, להתבונן ולחיות. מדובר על למוסס את החומות המנטליות שמפרידות בינינו ולמוטט גם את אלו האמיתיות שנבנו בידי פחדנים ושקרנים. מדובר על לחגוג.
אין לזה צורת ביטוי אחת ויחידה. המסיבה היא חשבון נפש ארוך שלעולם לא נגמר. היא תובענית אך נעימה ומיטיבה עם המיטיבים איתה.
כולנו חייבים להיות חלק מהמסיבה כי היא הדבר היחיד שיכול לאחד אותנו כבני אדם בתוך העולם הזה. כולנו חייבים לראות אותה, לאמץ אותה, ליצור אותה, לבטא אותה ביחד עם השותפים שלנו ולעולם לא להפסיק לשאול - מהי?